ילדים ברכב: מקומות קבועים או לא קבועים? שאלנו פסיכולוג

אחד הקרבות הפופולריים בין ילדים ברכב הוא הקרב על המיקום: מי יושב מקדימה, מי יושב מאחורה, ובעיקר: מי יושב במושב האמצעי והפחות נחשק. ברכבי שבעה מקומות משחק הכיסאות הופך למורכב אפילו יותר. אז מה עדיף? להכריז מראש על מקומות קבועים ברכב, כדי שכל ילד ידע היכן הוא יושב ונחסוך אנרגיות? או אולי להחליף בין הילדים ברוטציה כל תקופה? ואולי בכלל לתת להם להסתדר לבד ולא להתערב?

שאלנו את ד"ר עוזי לוי, פסיכולוג חברתי וקליני וראש החוג למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי פרס, איזו מדיניות תביא את השלום ברכב.

"הרכב הוא מקום קטן ואי אפשר לברוח ממנו, וכאן מתחילה הבעיה", אומר ד"ר לוי, ומוסיף: "בניגוד לבית שבו כל אחד יכול ללכת לחדר אחר, ברכב אנחנו נמצאים זמן רב יחד, אם זה בגלל פקקים, או סתם נסיעות ארוכות, וכך זו הופכת להיות חוויה מאתגרת לכל הצדדים".


 "לכל הצדדים"? זו חוויה מאתגרת בעיקר להורים, לא?

"כמבוגרים שיושבים בנוחות במושבים הקדמיים, אנחנו הרבה פעמים שוכחים מה זה להיות ילדים ולשבת מאחור צפופים".

זה דווקא לא נשמע כל כך מסובך. קצת צפוף, מסתדרים.

"תראי, אני גדלתי ברמת גן. אני זוכר שליד הבית שלי הייתה ירידה מאוד תלולה. זו הייתה אחת הירידות המפחידות ביותר לרדת עם הסקייטבורד. שנים אחרי, חזרתי לשם. ויודעת מה? הירידה הזו בכלל לא הייתה תלולה".

והנמשל?

"דברים שרואים מכאן לא רואים משם – ילדים חווים חוויות אחרת. לכן אני מציע להורים לשבת פעם בספסל האחורי, לראות שזה פחות נוח, לחוש את החגורה לוחצת, לזכור שילד נמוך פחות רואה את הכביש מהספסל האחורי. זה יעזור לכם להבין את החוויה".

לאחר שד"ר לוי התגלה כסנגורם של ילדי ישראל, אני מגיעה לנקודה עצמה.

האם כדאי לקבוע מקומות "קבועים" ברכב?

"אנחנו מצהירים שאנחנו אוהבים שינויים, אך בסופו של דבר רובנו אוהבים את הקבוע. שימי לב: גם באוניברסיטה, למשל, שאין בה מקומות קבועים, בסופו של דבר הסטודנטים מתיישבים במקום קבוע בכיתה. אז כן, יש משפחות שמאד נוח שיש להן מקומות קבועים, זה חוסך הרבה בלגן. עם זאת, הדבר תלוי גם בהרכב המשפחה ובסוג הרכב".

באילו מצבים אתה חושב שיש לשקול מקומות לא קבועים ברכב?

"אם, למשל, איכות המקומות ברכב אינה זהה. ברכבי שבעה מקומות, למשל, הספסל האחורי תמיד פחות נוח מהאמצעי. גם ברכב רגיל, השרה השנייה של המושבים פחות נוחה מהמושב הקדמי. בנוסף, המושב האמצעי בשורה השנייה תמיד צפוף יותר מהמושבים שלצידו. אם ההורה רואה שאיכות המושבים אינה זהה, ושבהרכב המשפחתי שבו נוסעים לא ניתן להגיע לאיזון איכותי, יש מקום לרוטציה. אבל מראש, לא הייתי יוזם את זה".

ומה קורה כשמתעוררות מריבות קולניות על המקומות?

"כאן יש לי כלל נורא ברור. כשיש מריבות והן ברמה קולנית, אז ברגע שיש לי מקום בטוח לעצירה אני עוצר את האוטו, מתוך אמירה ברורה שכדי לנהוג צריך אווירה מסוימת באוטו, גם עבור הנהג, וגם עבור הבטיחות של הילדים. לכן אני עוצר בצורה רגועה, נותן לדברים להירגע ומנצל את ההפסקה לחילוץ עצמות".

האם להתערב, או לתת לילדים לפתור בעצמם? להציע הצעות לפתרון?

"כמו בבית, גם באוטו תמיד עדיף לתת לילדים להסתדר בכוחות עצמם. אם זה גולש לצעקות, אז יש משהו מאוד ברור באמירה שההורה עוצר את הרכב. אחרי כמה עצירות כאלו הילדים יבינו שזה גבול. חשוב לעשות את זה לא מתוך רוגז וצעקה. אם אתה כהורה צועק, אתה מאבד את הזכות להגיד לילדים לא לצעוק. צריך לומר להם 'תקשיבו: ככה אני לא יכול לנהוג, אני לא מרוכז, זה מסוכן ולכן אני עוצר'".

יש דרך למנוע את ההגעה לסיטואציה הזו?

"בהחלט. הרבה פעמים הכנה מוקדמת תמנע את המצבים הלא נעימים. ככל שההורה יודע מראש לאן הוא נכנס, כך קל יותר לילד. בהורות המודרנית אין זמן שבו כולם מדברים ויושבים יחד: אפילו ארוחת ערב כיום היא קצרה יותר מאשר נסיעה לטיול. לכן צריך להתכונן מראש".

אתה מתכוון לתוכנית בידור שההורים צריכים להכין? למי יש זמן לזה?

"ראשית, ההורה לא צריך להיות בידורית. הוא כן צריך להשמיע מוזיקה, להציע ספרים, לשחק משחקים שונים שלא מצריכים יותר מדי הכנה כמו משחקי אותיות, והאמת? גם להשתעמם מותר. אבל אני מדבר על הכנה אחרת – לא קשורה לבידור".

איזו הכנה?

"למשל להסביר לילדים מראש, לפני הנסיעה, לאן נוסעים, וכמה זמן תיקח הדרך. הורים גם צריכים לקחת בחשבון הפסקות של אוכל ושתייה, הפסקות שירותים, ולחשב זאת מראש בזמן היציאה מהבית. אם ההורים יתכננו מראש עצירות, זה ימנע הרבה מהקשיים שיכולים לצוץ. לפעמים אנחנו ההורים יוצאים בדקה התשעים, לא מתוכננים, ונותנים לילדים סיטואציה בלתי אפשרית".

בוא נדבר על נשק יום הדין: טאבלט. הוא משתיק ילדים ברגע. זה טוב או רע?

"ריבוי המסכים גובה מחירים גבוהים. המסכים מנתקים אותנו מהעולם החברתי, יוצרים אשליה של קומוניקציה. אם פעם היית צריך להתאמץ בשביל אינטראקציה חברתית, היום תמיד יש לך את הטלפון שלך. יש בזה משהו מצער, שאנחנו קצת שכחנו את הקודים החברתיים הראשוניים. אז מותר לתת מסכים לזמן קצוב, אבל ילדים צריכים התעניינות, משחק, קשב, התפעלות של הוריהם, ואת זה שום סמארטפון לא יוכל לתת להם".

אז הנסיעה הופכת לעוד מטלה של ההורים העייפים, שבסך הכול רוצים לחזור הביתה בשלום?

"במקום להסתכל על הנסיעה כבעיה, תסתכלו עליה כהזדמנות. זהו זמן משפחתי שאפשר וכדאי לנצל. הרכב הוא הזדמנות לאינטראקציה, פיתוח סקרנות, התעניינות זה בחייו של זה".

ומה עם קצת שקט באוטו?

"מותר שיהיה גם זמן שקט ושההורים ינוחו או ידברו זה עם זה, אבל חשוב שהנסיעה גם תהיה משהו משפחתי. כפסיכולוג, הרבה פעמים אני שומע ממבוגרים חוויות שנחרתו בהם בתור ילדים בנסיעות עם הוריהם, למשל איך ההורים שרו שירים והילדים הצטרפו אליהם. אלו זיכרונות טובים וחשובים שאתם יכולים ליצור עבור ילדיכם".

אני מסיימת את הריאיון בתחושה שד"ר לוי צודק. אם אנחנו כהורים לא נתכונן כמו שצריך לנסיעה ולתרחישים הצפויים בה, אם אנחנו לא ננהל את הנסיעה ונשתמש בה לצרכינו, אין לנו על מה להתפלא אם היא תהפוך לסיוט.
אני מחליטה לבדוק את מצב איכות המושבים של הילדים ברכב כדי לחשוב אם במקרה שלי מתאימים מקומות קבועים או לא. כצעד ראשון אני נכנסת למושב האמצעי ונחגרת. מתברר שד"ר עוזי לוי וחז"ל צדקו: אל תדון אדם עד שתגיע למקומו ברכב.